כשהמשטרה לא מתפקדת, האנרכיה שולטת ברחוב.

יש תפקידים רבים למדינה, אבל יש תפקיד אחד שהוא הבסיס לכל השאר: להגן על אזרחיה ולאכוף את החוק.

אזרח צריך לדעת שאם מישהו פורץ לביתו, מאיים עליו, סוחט אותו, תוקף אותו או חלילה רוצח אדם המדינה תרדוף אחרי העבריין, תמצא אותו ותביא אותו לדין.

כאשר הביטחון הזה נעלם, לא מדובר בעוד כשל של משרד ממשלתי. מדובר בכרסום באחד היסודות שעליהם בנויה מדינה מתוקנת.

ולצערנו, יותר ויותר אזרחים בישראל מרגישים היום בדיוק כך.

מאות נרצחים בשנה – ואסור לנו להתרגל לזה

בשנת 2025 לבדה נרצחו בישראל, לפי נתוני משטרת ישראל שנמסרו בכנסת, 309 בני אדם. 241 מהם היו מהחברה הערבית, 47 מהחברה היהודית והיתר הוגדרו בקבוצות אחרות.

309 בני אדם בשנה אחת!

מספר בלתי נתפס במדינה בגודלה של ישראל.

במשך שנים היה קל מדי לחלקים בציבור ובמערכת לומר: ״זו בעיה של החברה הערבית״.

גם בחברה היהודית נרשמו בשנים האחרונות עשרות אירועי רצח מדי שנה: 36 בשנת 2022, 47 בשנת 2023 ו־38 בשנת 2024.

והציבור כבר מרגיש זאת היטב. בסקר משנת 2025, כשליש מהציבור היהודי השיב שהוא חושש שהוא או בן משפחתו ייפגעו מאלימות חמורה או מירי במסגרת סכסוך פלילי.

זו כבר לא ״בעיה של מישהו אחר״.

זו בעיה של מדינת ישראל.

רצח שאין אחריו כתב אישום הוא ניצחון לעבריין

הנתון הקשה ביותר אולי אינו מספר הרציחות אלא מה שקורה אחריהן.

מרכז המחקר והמידע של הכנסת בחן את אירועי הרצח בין השנים 2021–2024 על בסיס נתוני המשטרה. נכון למועד הפקת הנתונים במרץ 2025, רק כ־32% מאירועי הרצח בתקופה הסתיימו בהגשת כתב אישום. כלומר, ברוב הגדול של אירועי הרצח לא הוגש עד אותו מועד כתב אישום.

הפער חמור במיוחד בחברה הערבית: שיעור הפענוח בתקופה שנבדקה עמד על כ־20% בלבד, לעומת כ־65% באירועי רצח שבהם הקורבנות היו יהודים. גם שיעור הפענוח הכללי ירד מ־43% באירועי הרצח של 2021 לכ־26% באירועי 2024, אם כי הכנסת מדגישה שחלק מהתיקים המאוחרים עשויים להתפענח בהמשך.

במילים פשוטות:

כשאדם יודע שהוא יכול לרצוח והסיכוי שיוגש נגדו כתב אישום נמוך, ההרתעה קורסת.

וכשההרתעה קורסת, הפושעים מתחזקים והאזרחים מפחדים.

האזרח כבר לא בטוח שיש טעם להתלונן

אבל הרציחות הן רק הקצה המדמם ביותר של הבעיה.

האזרח הפשוט פוגש את המשטרה הרבה קודם: בגניבת רכב, בפריצה, באיומים, בתקיפה, בהטרדה, בוונדליזם או בעבירת רכוש.

וסקר הביטחון האישי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2025 מציג תמונה קשה.

רק כ־35% מנפגעי אלימות או איומים באלימות דיווחו למשטרה על האירוע האחרון, ורק כ־31.7% מנפגעי גניבה דיווחו. בקרב מי שכן פנו למשטרה, כ־66.6% מנפגעי האלימות וכ־66.6% מנפגעי הגניבה דיווחו שאינם מרוצים מתגובת המשטרה.

כלומר, הבעיה היא כבר לא רק כמה תיקים המשטרה סוגרת.

הבעיה היא שחלק גדול מהציבור כלל אינו מגיע לתחנה.

וכאשר אזרח אומר לעצמו: ״למה לי להתלונן? ממילא לא ייצא מזה כלום״ המדינה הפסידה עוד חלק מהרחוב לעבריינים.

זו אינה תחושה חדשה. כבר בדוח מבקר המדינה על הטיפול בעבירות רכוש נמצא כי הרוב המוחלט של התיקים בתחום נסגר, שרק בכ־6.5% מתיקי החקירה שנבדקו הוגש כתב אישום, וכי תיקים רבים נסגרו בעילת ״עבריין לא נודע״ בתוך זמן קצר. המבקר אף מצא מקרים שבהם תיקים נסגרו מבלי שמוצו אמצעי חקירה זמינים.

משטרה צריכה לדעת מהו העיקר ומהו הטפל

למשטרה יש משאבים מוגבלים.

אין אינסוף חוקרים, אין אינסוף ניידות ואין אינסוף שעות עבודה.

ולכן סדרי העדיפויות שלה הם עניין של חיים ומוות.

כאשר אזרח רואה עבריין שפגע בו מסתובב חופשי, כאשר תיק גניבה נסגר במהירות, כאשר משפחות מחכות שנים לפענוח רצח ובמקביל הוא רואה מערכת שמסוגלת להשקיע כוח אדם רב באירועים שוליים יחסית – נוצרת תחושה עמוקה שמשהו בסדר העדיפויות התהפך.

משטרה אינה אמורה למדוד את הצלחתה לפי מספר הדוחות שחילקה או מספר הפעולות שביצעה.

השאלה צריכה להיות פשוטה:

האם האזרח מרגיש בטוח יותר?

האם עבריינים חוששים יותר?

האם רוצחים נתפסים?

האם כנופיות פשע מפורקות?

האם מי שסוחט בעלי עסקים יודע שהמשטרה תגיע אליו?

האם אדם שנכנס לתחנת משטרה ומגיש תלונה מרגיש שמישהו באמת לקח אחריות על המקרה שלו?

אם התשובות לשאלות האלה אינן מספקות אי אפשר להסתפק בסטטיסטיקות של פעילות.

אנרכיה אינה מתחילה כשאין חוקים, אלא כשאין מי שאוכף אותם

ישראל אינה סובלת ממחסור בחוקים.

יש לנו חוקים נגד רצח, איומים, סחיטה, תקיפה, גניבה, פריצה ונשק בלתי חוקי.

הבעיה מתחילה כאשר העבריין אינו מאמין שהחוק יגיע אליו.

זה הרגע שבו נוצרה אנרכיה בפועל.

לא משום שהמדינה חדלה להתקיים, אלא משום שבחלק מהרחובות ובחלק מתחומי הפשיעה האזרח הנורמטיבי מרגיש שהעבריין הוא בעל הבית.

והמחיר אינו נמדד רק במספר ההרוגים.

הוא נמצא בבעל העסק שמשלם פרוטקשן מפחד.

באדם שמוותר על הגשת תלונה.

במשפחה שמתקינה עוד מצלמות ועוד מנעולים.

בהורים שמפחדים לתת לילד לצאת בלילה.

ובאזרח שרואה עוול ושואל את עצמו האם בכלל יש טעם לפנות למדינה.

בשנת 2025 רק כשליש מהציבור הביע אמון גבוה במשטרה, בעוד 47% דיווחו על מעט אמון ו־20% על חוסר אמון מוחלט. שביעות הרצון מטיפול המשטרה בפשיעה חמורה עמדה על 32% בקרב יהודים ועל 17% בלבד בקרב ערבים.

זהו כבר משבר אמון לאומי.

אנחנו צריכים משטרה חזקה – אבל חזקה מול הפושעים

חשוב לומר את הדברים בצורה ברורה:

הבעיה אינה השוטר הבודד.

במשטרת ישראל משרתים אלפי שוטרים מסורים שמסכנים את חייהם, עובדים שעות ארוכות ומתמודדים עם מציאות קשה מאוד. בשנת 2025 אף דיווחה המשטרה כי סיכלה 112 ניסיונות רצח.

אבל מסירותם של השוטרים בשטח אינה יכולה להיות תחליף למערכת שעובדת נכון.

משטרה חזקה איננה משטרה שמפעילה יותר כוח כלפי אזרחים נורמטיביים.

משטרה חזקה היא משטרה שהעבריינים מפחדים ממנה.

משטרה שמגיעה מהר.

שחוקרת לעומק.

שמשתמשת בטכנולוגיה.

שמחברת מודיעין בין מחוזות.

שלא סוגרת תיק לפני שמוצו פעולות חקירה סבירות.

שמודדת את מפקדיה לפי פענוח, כתבי אישום, פירוק ארגוני פשיעה ושביעות רצון האזרח, ולא רק לפי כמות דוחות.

הגיע הזמן לרפורמה עמוקה במשטרת ישראל

ישראל יהודית תפעל לרפורמה מקיפה במשטרה שתציב מחדש את ביטחון האזרח במרכז.

המטרה אינה להחליש את המשטרה, אלא בדיוק להפך: לבנות משטרה חזקה, מקצועית, יעילה וממוקדת יותר.

המשאבים צריכים לעבור אל המקומות שבהם הם מצילים חיים: חקירות רצח, פשיעה מאורגנת, פרוטקשן, נשק בלתי חוקי, אלימות קשה, פריצות ופגיעה באזרחים.

נדרוש יעדים מדידים ושקופים של פענוח עבירות חמורות, בחינה מחודשת של מדיניות סגירת תיקים, פיקוח אמיתי על איכות החקירה, חיזוק מערכי החקירות והמודיעין, שימוש מתקדם בטכנולוגיה ומתן דין וחשבון לציבור.

והעיקר:

האזרח צריך לחזור להיות הלקוח של המשטרה, והעבריין צריך לחזור להיות מי שפוחד ממנה.

מדינה יהודית, חזקה וצודקת אינה יכולה להשלים עם מציאות שבה אנשים נרצחים, משפחות מחכות לתשובות, אזרחים מוותרים על תלונה ועבריינים מבינים שהסיכוי להיתפס נמוך.

אנחנו לא מוכנים לקבל את האנרכיה כמציאות חיים.

אנחנו לא מוכנים להתרגל למספרי הנרצחים.

אנחנו לא מוכנים לקבל מצב שבו אזרח שומר חוק מפחד יותר מהעבריין.

הגיע הזמן להחזיר את המשטרה לתפקידה הראשון והחשוב ביותר: להגן על הציבור, לתפוס עבריינים ולהחזיר את החוק לרחובות ישראל.