שריפת קולות? דווקא אחוז החסימה הוא שיוצר אותה

אחת הטענות המרכזיות שמושמעות שוב ושוב נגד הצבעה למפלגות חדשות היא החשש מ"שריפת קולות". אומרים לציבור: אל תצביעו למפלגה קטנה, כי אם היא לא תעבור את אחוז החסימה – הקול שלכם ייזרק לפח.

אבל יש כאן אבסורד בסיסי שצריך לומר בקול ברור: אם באמת רוצים למנוע שריפת קולות, אחוז חסימה גבוה הוא בדיוק הכלי הלא נכון.

ככל שאחוז החסימה גבוה יותר, כך גדל מספר הקולות שעלולים לא לקבל שום ייצוג. במקום לצמצם את התופעה שממנה מזהירים אותנו, המנגנון עצמו מגדיל אותה.

אם החשש המרכזי היה באמת אובדן קולות, אפשר היה לפתור את הבעיה בדרכים פשוטות בהרבה. למשל, להוריד את אחוז החסימה לאחוז אחד בלבד. במצב כזה גם אם מפלגה לא הייתה עוברת את הרף, מספר הקולות שלא היו מקבלים ייצוג היה קטן משמעותית.

אפשר היה גם לקבוע מנגנון של העברת קולות: מפלגה שמראש יודעת שקיים סיכון שלא תעבור את אחוז החסימה תוכל לקבוע בהסכם פומבי כי במקרה כזה קולותיה יעברו למפלגה אחרת. כך הבוחר יוכל להצביע למפלגה שהוא באמת רוצה, בלי לחשוש שקולו יאבד לחלוטין.

אפשרות נוספת היא לאפשר לבוחר לבחור בחירה שנייה. הוא יסמן את המפלגה שבה הוא רוצה באמת, ואם אותה מפלגה לא תעבור את אחוז החסימה – קולו יעבור לאפשרות השנייה שסימן.

כל אחד מהמנגנונים האלה היה יכול לצמצם באופן דרמטי את תופעת הקולות האבודים.

אבל במשך שנים לא בחרו בהם.

במקום זאת נשמר מנגנון שיוצר לחץ כבד על הבוחר: "אל תצביע למי שאתה באמת רוצה, תצביע למי שאתה חושב שיש לו סיכוי לעבור."

וכך נוצר מעגל בעייתי מאוד.

מפלגה חדשה מתקשה לצבור תמיכה משום שהבוחרים חוששים שהיא לא תעבור. אחר כך משתמשים בתוצאה הזו כהוכחה לכך שאין לה מספיק תמיכה. כלומר, אחוז החסימה לא רק מודד את התמיכה במפלגות – הוא משפיע בעצמו על התנהגות הבוחרים ומונע מהם פעמים רבות להצביע לפי אמונתם.

במקום שהבחירות ישאלו את האזרח "במי אתה רוצה לבחור?", הן הופכות בחלקן לשאלה אחרת לגמרי: "מי לדעתך יעבור את אחוז החסימה?"

זה עיוות של הבחירה הדמוקרטית.

וזה גם נותן יתרון מובנה למפלגות הקיימות. מפלגה שכבר יושבת בכנסת נהנית מחשיפה, מנגנון, תקציבים ומעמד ציבורי. מפלגה חדשה צריכה לא רק לשכנע את הציבור שהיא ראויה לתמיכתו, אלא גם לנצח את הפחד שהמערכת עצמה יצרה סביב המושג "קול אבוד".

במובן הזה, אחוז החסימה הופך למחסום כניסה לשוק הפוליטי.

בכל תחום אחר אנחנו מבינים שחסמי כניסה גבוהים מגנים בדרך כלל על השחקנים הקיימים. אנחנו דורשים תחרות, פתיחת שווקים והסרת חסמים. אבל דווקא בפוליטיקה מתקיים מנגנון שמקשה מאוד על מתחרים חדשים להיכנס לזירה.

חשוב גם להבהיר: אין שום דבר פסול בכך שיהיו בכנסת יותר מפלגות. אם הציבור מחזיק במגוון רחב של דעות, זכותו לקבל מגוון רחב של נציגים. הכנסת אמורה לשקף את הציבור כפי שהוא, ולא לצמצם באופן מלאכותי את האפשרויות העומדות בפניו.

אבל גם מי שסבור שריבוי מפלגות הוא בעיה אינו יכול להתעלם מהסתירה המרכזית: אי אפשר לטעון שאחוז חסימה גבוה נדרש כדי למנוע שריפת קולות, כאשר אותו אחוז חסימה הוא זה שעלול לגרום לכך שמספר גדול יותר של קולות לא יקבל ייצוג.

אם באמת רוצים להילחם בקולות אבודים, אפשר לעשות זאת.

אפשר להוריד את אחוז החסימה.

אפשר לקבוע מנגנון להעברת קולות.

אפשר לאפשר בחירה שנייה.

אפשר למצוא פתרונות נוספים שמכבדים גם את רצונו הראשון של הבוחר וגם את רצונו שלא לראות את קולו נעלם.

הכלים קיימים. הרעיונות קיימים. מה שחסר הוא הרצון לשנות שיטה שנוחה מאוד למי שכבר נמצא בתוכה.

לכן בפעם הבאה שאומרים לכם "אל תצביעו למפלגה הזאת, כי אתם שורפים את הקול", כדאי להפנות את השאלה למקום הנכון:

למה בכלל בנינו שיטת בחירות שמאפשרת לקול של אזרח להישרף?

האזרח לא צריך להיענש על כך שבחר במפלגה חדשה. תפקידה של הדמוקרטיה הוא לתת לקול שלו את הביטוי המרבי האפשרי, לא להפוך את החשש מאובדן הקול לכלי שמכוון אותו לבחור במפלגות הקיימות.

מי שבאמת רוצה למנוע שריפת קולות צריך לתקן את השיטה, לא להפחיד את הבוחר.